לאור הירח ולאור הכוכבים, כשהשקט מדבר בשביל עצמו באין עונים, והלילה כבר ירד על היקום ועל בת ים, והרוח מנשבת ונשמע קולו של תן ושל ילדות פרועות כמו ארי ודרצ'י שעדיין מסרבות להתקלח והכל מתחיל להתלקח, רגע לפני שזה רותח אני לוקח פייסל ומנתח את המצב ולא שוכח ששבע עד תשע בערב אלו השעות הקשות ובכל רגע נתון לפחות שניים מדיירי הבית בוכים. בשעה הזו המוח של הילדות כבר מוצף מחוויות ומידע וזה מתבטא בטירוף שמייצר קולות מעצבנים וריבים על כל דבר עם אווירת סוף קורס והתרופפות במשמעת שמלכתחילה לא הייתה שם, אין ברירה, צריך מעשה חד ומהיר, המחשבה שוב נקטעת מצרחה נוספת של עינב שגרמה לחתול להדליק פייסל כדי להירגע. עינב לא יכלה לעמוד בפני המצב אז היא התיישבה ואני חש שעוד רגע מגיע תורי לבכות, אני מבין שעלי לשאת את עול המשפחה על כתפי, אני לא מהסס לרגע, מעמיס את עינב ובורח מהבית כמו יודוקוליס.
גם לטפח את הזוגיות יותר קל פה בלי עבודה, משפחה, חברים ומדינה שלא רוצה שיהיה לך טוב. אנחנו עולים בקלילות על הטוסטוס יחפים בלי קסדות מול הרוח החמה שמחליקה לי את הבלורית כמו פן ועוזרת לי במאבק הצודק נגד התלתל הסורר שאוהב ליפול לי על המצח סטייל ניסים גרמה. אני עוצר לעינב בסבן אילבן לקנות סיגריות ומביט אל הרחוב, השמש כבר שקעה על האי ובנסיעה איטית אני מביט בצידי הכביש ורואה את הרוכלים מפעילים את הגרילנדות הצבעוניות והשלטים המוארים שמסקרנים את העיניים ומנצנצים כמו פאטה מורגנה בין העצים הגבוהים. בתנועה הצבעים נמרחים וצמרות עצי הקוקוס והבננה הציוריות נשטפות לאור הירח ולאור הכוכבים והכל נראה כמו A.I וזה גורם לי לתהות אם העולם הזה אמיתי או שאולי חיים צודק. הגעתי ליעד, מעמיד על הכניסה את הטוסטוס ונכנס בפשטות בלי כפכפים, בלי מפתחות, בלי לשלם כליה על חניון שצריך לחפש בתוכו חניה, בלי לחשוב על הילדות ובלי עינב, שיט, שכחתי את עינב בסבן, אני חוזר להביא אותה ומודה לבודהה שלפחות הכל קטן וקרוב אבל לא כמו הכפר של יודוקוליס שהיה כל כך קטן, שגם אם היית לבד היה איתך עוד מישהו ואם הייתה בו חתונה אז החתן היה גם הכלה.
אנחנו נכנסים אל ערב במה פתוחה בבר עם וויב של אילת בשנות ה80, הכל סימפל והבר מוזג לאיטו בירה קרה ויין פושר על רצפת עץ חורקת בסאונד של מסבאה באוקלהומה. בתחום הקולינרי השף מציע בוטנים במלח מחופי באן תאי וכולם זורמים כמו המפלים בפרדייס, האווירה ישנה ועליזה כמו שיר של כוורת וכולם כמו דבורים מזמזמים שהחיים דבש, רוקדים ונהנים ממה שיש, נטולי שיפוטיות ופוזה שמצליחים להעביר ערב בלי להתלונן על כל דבר ולהחזיר מנה כי הרוטב של הדג לא מאוזן או כי יש להם יותר מדי קצף בבירה, אנשים מכל העולם שמתאספים, שרים ומנגנים יחד והכל מרגיש קל ואפשרי, ואיך שהם רוקדים זה משגע, סטפס כאלה לא שמעת, לא ראית, בחיי, יודעים כל כך יפה להתנועע, או, לראות אותם רוקדים זה משגע, גם במקום רעוע שהורכב משאריות ורהיטים שנאספו מפינות רחוב ביום פינוי. כל כסא שלא ניסיתי בחר לצאת למלחמה מול עצם העוקץ, שרירי העכוז וחוליות הסאקרום. זנב כבר לא יגדל לי, לא נורא, בכל זאת נהניתי והכל היה קל ולא פרוייקט גרעיני כמו בילוי בתל אביב.
בישראל דרינק זוגי דרש תכנון מקדים שכלל הזמנת מקום, איסוף מודיעין בדארקנט על חניונים באיזור, תזמון מראש בוויז של הזחילה בפקקים, לגהץ חשבון מטורף ולשלם לשמרטף. ככה זה בכנען, אפילו בלחם מעדיפים את הקשה, מדינה קטנה מתחמקת מצרה, ואת הכתובת לא תמצא, היא שמורה בתוך קופסה והכל מוגדר ומגודר, כל שפך מים מצינור מזגן גובה דמי כניסה ורשימת האסור עקפה מזמן את רשימת המותר. כדי להגיע לטבילה בחופי הים התיכון צריך כבר למכור את הכליה השניה ולהוציא כח חלוץ ב 5 בבוקר לתפוס חניה ופיסת חול ריאלית וגם אז הסיכויים לא לטובתי ואני עלול להיפגע ממדוזה, פקח, כדור מטקה תועה או ערס שאף פעם לא טועה. בקופנגן אני מגלה שלא חייבים לסבול, אני מוצא את עצמי כמו פוגי מעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, קופץ רגע לים בספונטניות, מחנה על קו החול ונכנס להעביר שעה עם בירה ושרימפס גארליק פפר בלי שיכאב לי הארנק ובלי לחשוש מהדרך חזרה. אין פה תור בכל מקום וגם אם יש הוא לא נגמר בצעקות וניידת משטרה, אפשר לקפוץ רגע לקנות משהו בלי לקבל קנס ואפילו לרוב אפשר לקבל פה שירות אדיב, וזה לא שהכל מושלם פה ויונים מחרבנות קרם פיסטוק אבל אם צריך לבחור מילה אחת, אז קל זו המילה, בעולם כל כך קשה, להתבלט זה לא יפה, נתחבא כאן ולנצח לא נצא.
יכעסו עלי החינוכיים שביננו אבל זה קל וכיף שאתה יכול לשתות דרינק עם אשתך ולנהוג הביתה בלי להוציא מאות שקלים על מוניות ובלי לחשוש מינשוף למרות שהחשש מנחש לא פחות גרוע. אנחנו נפרדים מכולם כאילו לא ראינו אותם לפני שעה בזן ביץ' ונראה אותם מחר בפרנצ'סקה אבל יאללה צריך להתקפל לטוסט בסבן ולישון כי מחר על הבוקר ג'אן באה ואני צריך לעשות איתה חלוקת עבודה לשבוע הקרוב. מאז שג'אן נכנסה אל חיינו עינב מובטלת והחיים שלה הפכו קלים יותר, הגמילה מהדייסון הפכה לבית יונות, היא טוחנת עוגיות בסלון ומאפרת על הריצפה כמו אבא שלי. בגבולות הגיזרה ג'אן אחראית על החדרים ואני על המשרד והחצר, בסופשים אני מבשל וג'אן על הנקיון והכלים. הכביסה כבר חוזרת מקופלת וסיכמנו שחלונות נעשה שבוע שבוע כי זה תיק. אחרי הפגישה עם ג'אן אלך לשחות כי פה זה קל, זול וקרוב ומשם אקפוץ לעורכת דין לטפל בקלות במשהו שבארץ היה לוקח חצי שנה רק למלא טפסים. הכל יקרה עם בגד ים, כפכפים, בלורית פרועה ושייק אננס כי יש פה משמעות רק לאיך אתה מתנהג ולא לשום דבר אחר. איך אומר פריצי, זו לא חכמה לחבק עצים ולשיר קומביה סביב מדורות ומשם לחזור לחליפה ולהיות בנאדם חרא, רוחניות זה לא משהו שאפשר ללבוש ולהוריד מתי שרוצים.
אנחנו חוזרים הביתה והקטנות שרועות להן בספות כמו מלאכיות בדגש על המילה "כמו", המראה התמים עלול להטעות ובטח כשהן ישנות. המפונקות האלה גרות בקופנגן, אני רק בגיל של הגדולה גיליתי שיש עוד ערים חוץ מאילת והרצליה ושלא ידעו מה עבר על יודוקוליס המסכן שאביו ואימו היו הוריו היחידים. עינב מדליקה אור והסלון הוא סצנה משכחו אותי בבית עם גולות, זפת, נוצות וחתול מבולבל מחבק את עצמו בפינה ומנסה להתקשר לידיד שלו בער"ן, פתאום המקדש הסיני שהוא הגיע ממנו נראה לו כמו מקום הגיוני, אני מוזג לו חלב שיירגע ושופך קצת חלב על הריצפה, עינב צועקת עלי ואני מסביר לה שזה כדי שאף אחד לא יבכה, למדתי את זה מפוגי, זה לא מרשים אותה והיא מציעה לי לפעול לפני שיעבור לה היין, אני משאיר לג'אן את משימת השיקום כי היא מנוסה מהצונאמי, זה בערך אותו לבל של הרס. במשימת פינוי יעילה אני זורק כל "מלאכית" לחדרה, מתכרבל אל עינב, היי יו יה, אני שואל, היי יו יה, עינב עונה, היי ו יה אתם יודעים.
Commentaires