פרק 23 | שבור

אני צועד בשרוול פולני מטיסה שהרגישה כמו מסע במנהרת הזמן, שבועיים שהיו מערבולת גועשת של אנשים שבאו לנחם ולהיפרד מאבא התנקזו לארבע שעות טיסה ששיחררו את התודעה לתעופה מחשבתית אל חלל מלא שברירים של זכרונות, אשמה ועצב. יש אור יום אבל אין לי מושג מה השעה ואני מבולבל מרוב הפרשי שעות. אני לבד, יש לי קופסת סיגריות ושלוש שעות לשרוף בשדה התעופה של ורשה לפני טיסת ההמשך לדנמרק לפגוש חברים להופעה של מטאליקה. אני שוכב על ספסל בשדה עם פחית ג'ק קולה ביד, לא מגולח עם גרביים וכפכפים ורק כשפולניה זקנה הניחה לידי עשר זלוטי הבנתי שאני גם נראה כמו שאני מרגיש ואני מרגיש שביר, מתפורר בקלות, מעמיס על עצמי את כל העולם, נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה, בקיצור, שביר מתפורר בקלות.

על פי האימוג'ים האחרונים אני נזכר ברצף האירועים, מטוס, תפילה, שעון חול ואז לב שחור. חזרנו מהלוויה כמו רסיסי שברים שלא מצליחים להתחבר וכל אחד הגיב אחרת לכאב. היינו מלאים ברגש ולא נשאר לנו מקום להכיל רגשות של אחרים. החלטתי שאחי ואחיות שלי עונים לי לא יפה ושכועסים עלי, כנראה כי אני כועס על עצמי שלא הייתי איתו בחודשים האחרונים ועזבתי אותו ואותם. כבכור ציפו ממני להיות הכי חזק ואיכזבתי, רבתי איתם והוספתי להם סבל במקום לנחם אותם. בנוסף, הצלחתי גם לריב עם עינב בטלפון בשיחות וואטסאפ רעועות ומתנתקות שבסופן דירגתי ב 5 את איכות השיחה הגרועה כדי שהאפליקציה לא תתנכל לי. הריב עם עינב רק הוסיף להרגשה שהכל מתפרק והגביר את התחושה הנוראית על ההתנהגות שלי בשבעה. אני מתחיל לעכל שאבא מת ומתקשר לגדולה כדי לשמוע את הקול שלה ולהתעודד, אני שומע את הקול שלה, מתחיל לבכות ומנסה להסתיר את הדמעות מהפולנים, צריך להראות חוזקה בעולם בתקופות כאלה.

הספקתי להגיע אליו בזמן ולהביא לו כבד אווז וקבב מעזרא ובניו, לאכול איתו ג'חנון בשבת בבוקר ויוגורט כ last meal. הספקתי לעשן איתו יחד את הסיגריה האחרונה בחייו ברחבה של איכילוב עם המיטה, האינפוזיות וצינוריות חמצן בנחיריים. כשחזרנו האחות כעסה עלי ולא הבנתי למה, נשארו לבנאדם בקושי כמה שעות, "המיכל חמצן פתוח ודליק במיוחד, רק בנס לא עפתם לחלל עם חצי בניין" אני לא מאמין בניסים אבל תודה לאל על כל מקרה. הספקתי לראות אותו מנשק את אמא שלי בשארית כוחותיו ומודה לה בעיניים מלאות באהבה, הספקתי לראות את החברים הטובים שלו נפרדים ממנו בשעות האחרונות כשהוא שליו ללא כאבים מקבל את טיפות המורפיום האחרונות ואת אהרון בעיניים אדומות מרסק אותי ומדבר אליו כאילו הם עדיין בפרלמנט בשיבולת בשישי בצהריים "חלאס עם ההצגות, קום יא בן זונה, יאללה יא מזדיין". בערב אחד אחד הם נישקו אותו ויצאו מהחדר, נשארתי איתו לבד, נישקתי אותו על המצח ודיברתי אליו, הרגעתי אותו שהכל יהיה בסדר ושאנחנו אוהבים אותו, הספקתי להיפרד. נסעתי להתקלח, שתיתי קפה עם אמא, אחי ואחיות שלי והייתי כבר מוכן ליציאה חזרה אליו לעוד לילה על הכורסא ואז הטלפון שלי צילצל וכולנו נעמדנו, טרו-קולר זיהה לי את המספר "איכילוב" על המסך ואני מתחיל לרוץ לכיוון האופנוע, מגיע ראשון לחדר 50 קומה 4, האחיות מנחמות אותי ואני נכנס לראות אותו. תעודת פטירה, רשיון קבורה, מודעות אבל, לוויה, שבעה, וורשה. מפה לדנמרק, מטאליקה, בנגקוק, קופנגן, עינב, הבנות, השברים ואני.

תמיד ראיתי את עצמי כאריה, לוחם, תוקף ומגן בלי להסס, לוקח אחריות, פועל ברגע שצריך ומסכן את בריאותי הפיזית והנפשית בלי לחשוב פעמיים. נולדתי להורים כל כך צעירים שיצא שבמקום לגדל אותי גדלנו יחד, כמו אריות בטבע למדנו יחד מה טוב ומה רע, עשינו בדרך כל טעות אפשרית ועדיין, מכל השברים יצאה לנו אחלה משפחה. "הבעיה בלהיות אריה היא שאף אחד לא שואל מה שלומך" אמר לי יוסי, וכרגיל צדק, מי שרוצה להיות אריה לא יכול להרשות לעצמו להישבר. הכאב על אבא והגעגועים לבנות הפכו אותי לעצבני וקצר לכולם, אפילו לאמא שלי שהשיעול שלה והרינגטון החרדי של יפה היו פס הקול הרשמי של השבעה. "נו מה יהיה אמא?!?" אני שואל אותה בכעס כי היא לא מצליחה לסיים משפט בלי לאבד חמצן, "בא לי לבלוע סברס עם הקוצים" היא עונה לי וממחישה כמה מציקה לה התחושה בגרון, ככל הנראה דלקת ריאות בשילוב מועקה מהולה בשברי זכרונות, ניקוטין וקפה שחור.

הכל שברירי וכדאי להבין את זה לפני הרגע האחרון. הזוגיות שברירית אם לא מטפחים אותה, הבריאות נשברת אם לא שומרים עליה והחברות נעלמת אם לא משקיעים בה. כמו שגיליתי החודש עם כל הטיסות שקניתי, פספסתי, ביטלתי וקניתי שוב הבנתי שגם מצב החשבון הוא שברירי פלוס, או במקרה הזה, שברירי מינוס. הכל שביר, לא את הכל אפשר לתקן וגם על מה שכן מצליחים עדיין נשארות שריטות ומשקעים בין השברים, "שברת - שילמת", לכל דבר יש מחיר. גם למעבר לחול יש מחיר וכנראה לנצח ארגיש שיכלתי לעשות יותר עבור הבנאדם המטורף הזה שהיה אבא שלי, האיש שריחם על מי שהפסיק לעשן וקינא במי שמת. איש שלא האמין ברפואה ואהב לעבוד יותר מהכל, האיש שהיה רב אמן באינסטלציה, מלוכלך מבחוץ ונקי מבפנים. אני אקפיד להזכיר לבנות את כל שברירי הזכרונות שיש להן כדי שתישאר להן תמונה שלמה של סבא שמואל, כואב להוציא אותו מקבוצות הוואטסאפ ולזרוק לפח את השיניים והמשקפיים השבורות שלו, הלב נשבר אבל חשוב להיות אופטימיים, לזכור שהכל שברירי, כל הקלישאות נכונות ולנסות לחיות את הרגע כמה שהמציאות מאפשרת ולזכור שהחיים האלה הם מסע, לא תחרות.

שבעה זו המצאה גאונית של היהדות להתמודדות עם אבל, שבוע שלם התחלפו מולי אנשים כמו ערב חזק בדאגלס ופיזרתי תודות לכל הכיוונים כמו בדרשת בר מצווה, אנשים מהעבר הופיעו בשער והרגשתי בפרק של חיים שכאלה. דודה יפה לא הפסיקה להתפלל והרגיש לי שהיא מנסה להילחם בטבע ולהחזיר אותו, לאלי ונפתלי היה קשה להאמין שאיבדו עוד אח, שבוע שלם אני יושב וצוחק עם מי שבא, שותה קפה, טוחן מאפים ועדיין לא מעכל שאני יושב שבעה על אבא. אני מאמין שיכלנו בקלות להיכנס לספר השיאים של גינס בקטגוריית כמות הבורקסים הגדולה ביותר למטר מרובע וביום שישי אמא שלי כבר תלתה שלט "חלות למכירה" מרוב שאנשים הביאו. "חלום" אני עונה בפעם השמונים מיליון ל"איך בתאילנד?" ואז לשאלות ההמשך "ואיך לילדות?" ומסתיים בדאגה לאלמנה "ואיך אמא? תחזקו אותה עכשיו". תודה, תודה ושוב תודה. תודה שבאת, תודה שהבאת, תודה שניחמת. למרות התמיכה הענקית מהחברים הצלחתי בקלות לשכוח מהחיים הטובים שיש לי והתמלאתי רחמים עצמיים שאני יתום מאב ובודד בעולם, מיליון אנשים עם עוד שברי מידע וסיפורים על אבא זרמו לבית לנחם אותנו, מיליון אנשים והרגשתי לבד.

ההופעה של מטאליקה היא סיום מתאים לשבועיים הנוסטלגיים שעברתי, הזמן עם החברים מזכיר לי את החופש הגדול ששמענו בו בלופ את האלבום השחור, ימי התום, כשהיינו ילדים וזה היה מזמן, אני ואלי ובינדר הקטן. לא הייתי אמור להיות כאן למרות שסגרנו הכל כבר לפני שנה, באימפולסיביות ביטלתי שלושה כרטיסי טיסה ואז הבנתי שאני אידיוט. " אבא למה אתה לא הולך להופעה שלך אני לא מבינה אם אתה כלכך אוהב אותה תלך ותחזור מה אכפת לך" הודעה מרגשת מהקטנה בשיתוף "זה מה שאבא היה רוצה" שאומרים כולם גרמו לי לקנות מחדש את הכרטיסים שביטלתי, אבל אני לא אבחר רק את הדברים הנחמדים ש"אבא היה רוצה" אני אבחר גם לא להתגלח חודש ולהגיד עליו קדיש בכל הזדמנות שתהיה לי למרות שאני לא מאמין בזה. שתי החלטות מהטובות בחיי היו לצאת לדרך, לעבור מדינות ויבשות כדי להספיק לראות את אבא שלי ואת ג'יימס הטפילד רגע לפני שהם מתים, אני מקווה שג'יימס יודע שאני בכלל מעריץ של לארס ושאבא ידע והרגיש מספיק שהערכתי ואהבתי אותו מאד ושאני מבטיח להיות אריה בשביל המשפחה, אבל כמה שלא אנסה להיות אריה אשאר שביר, מתפורר בקלות מחפש את עצמי, מחפש כל הזמן, לוקח כבד, חושב זה סוף העולם, בקיצור, שביר מתפורר בקלות.