פרק 5 | מעברים

רק 9 בבוקר וכבר 74 מעלות בצל על הרציף בקוסמוי ואין טיפת צל כדי לבדוק את זה. מולי 150 מטר הליכה לפחות עד המעבורת עם מדרגות אימה בקצה, מימיני הקטנה אוכלת את הראש שנגמרת לה הבטריה ומשמאלי עינב מחפשת עוד זוית צילום טרופית. מאחורי הר מזוודות ובצילו יושבת ילדה שמתלוננת שמגרד לה בגבס. קינאתי בג'ינה שהיא במקום שקט, הדלקתי סיגריה ולקחתי רגע לעצמי "זה המעבר האחרון, סבלת יותר מ 30 שעות, עוד קצת מאמץ ואתה מגיע". "עם מי אתה מדבר אבא?" שאלה אותי הקטנה והבנתי שאני חושב בקול רם. "עם אף אחד מאמי", עניתי תוך כדי שדמעה מתחילה לזלוג לי על הלחי. שנאתי את שלושתן והבנתי שאני עובר משבר.

כבר ביציאה מהבית כשראיתי את עינב מנסה לדחוס מטאטא ומגב לפאוצ' התחלתי לחשוד שהיא לא מחוברת לגודל האירוע. כששילמתי 280 דולר אובר וויט תהיתי אם היא באמת שקלה את המזוודות וכשהיא רצתה לקנות נינג'ה גריל בדיוטי פרי הבנתי סופית שהיא לא איתנו ועברתי למצב טייס אוטומטי. לאחר שנשלחנו מפה לשם ומכאן אל על הצלחנו שיגיע מישהו לקחת את הגדולה בכסא גלגלים והוא גם נתן לנו פטור מתור למרות שלא היה תור. הוא הסכים להשליך אותה במקדונלדס ומשם נאלצנו לדדות איתה אל המטוס בין מעברים צפופים כי על הכסא עם המקום לרגליים מישהו שילם קצת יותר. על הכרטיס של ג'ינה הם לא נתנו החזר אבל מיד סלחתי כי הם הביאו שף ידוע. לקראת הנחיתה הבטן החלה להתכווץ מהמחשבה על ה 150 קילו מזוודות שמחכות לי בבטן המטוס או שאולי זה היה מחביתת הגורמה של השף. העיקר שבסוף הם לא טעו בדרך ונחתנו בתאילנד, הכי בבית בעולם.

המעבר בשדה בבנגקוק היה חלומי. מסתבר שיש להם מלא תאילנדים שם והם ערוכים לכל תרחיש כולל הסעה פרטית עם רמפה וליווי צמוד לטיסת ההמשך פלוס עזרה עם המזוודות למרות שכל תיק גב שעינב דחסה שוקל כמו 3 תאילנדים. הגענו לקוסמוי ומתוך דאגה אמיתית לעינב והבנות הצטיידתי מיד בוויד. כשהתרופות התחילו להשפיע יצאתי ממצב טייס אוטומטי וחזרתי לדבר איתן. חשבתי שהחלק הקשה מאחרינו ואז הגיע הבוקר. להוציא את כל המזוודות והילדות מהמלון היה החלק הקל ולקח לי רק 12 נגלות לקומה רביעית והתחלה של פריצת דיסק. הבנות ישבו במונית במזגן והאיצו בי להעמיס את המזוודות מהר יותר בזמן שהנהג עזר לי בחיוך שירותי תאילנדי אמיתי שנמחק והפכנו לזרים ברגע שהגענו והוא ראה את המדרגות אל תחילת הרציף. כמו רוקי אני רץ לבדי במעלה המדרגות הלוך ושוב ומנחם את עצמי שזהו, שם למעלה נמצא האושר. בזמן הזה עינב צילמה 6 ג'יגה והקטנה מחקה 87% סוללה. אני מגיע למעלה מזיע בשיניים ומניח בראש הערימה 2 שקיות של רמי לוי עם האוכל של שולה ו2 שקיות אחרונות מהדיוטי פרי ואני רואה שהמעבורת היא כנקודה באופק.

לפני שעברנו 3 שדות תעופה כדי להגיע לרציף הזה עברנו הרבה משברים, חלקם באשמתנו וחלקם לא אבל כל דבר הוא שיעור שבא להעביר אותנו מסע וללמד אותנו משהו כמו שהרגל השבורה של הגדולה אולי תלמד אותה להיות קצת יותר זהירה ועדיין, כושלאמא שלה בניתי על העזרה שלה בנסיעה הזאת. גם הקטנה עוברת שינויים ומתבגרת מילדה קטנה שרק רוצה להיות בטלפון לילדה גדולה שרק רוצה להיות בטלפון. אבא שלי עובר ימים קשים בעבודה עם ניאגרה סוררת אז לא הגיע להיפרד מהבנות אבל אמא שלי באה ובכתה בשביל שניהם. וגם אני עברתי משבר קריירה והפכתי מאיש חיי הלילה לעוזר הפקה של עינב הצלמת שכרגע עובדת על סרט דוקומנטרי מרגש על ילדת פלא שנקודת גישה יותר חשובה לה משלום עולמי ואחותה על כסא הגלגלים.

אני יושב על הרצפה ברציף והדמעות מוסוות בזיעה. אני נכנס למיני התקף חרדה, עובר שלב בלחצים וחושב לעצמי איזו שטות עשיתי, בארץ אני קינג, יש לי עובדים, יש לי להקה ענקית של אנשים סביבי, למי אכפת ממני באי הזה?. ומה עשיתי לילדות אולי אני מעביר אותן טראומה, אולי אני פזיז, ומי קונה בית בפייסבוק יא דפוק בטח תגיע לכתובת תמצא בית מנייר ו2 תאילנדים נקרעים מצחוק. "עם מי אתה מדבר אבא?" שאלה אותי שוב הקטנה ולפני שהספקתי לענות שמעתי צפצוף של רכב מאחורינו. מצידי שיהיה מתאגרף תאילנדי דאן 7 אני מפרק אותו עכשיו ומוציא עליו את כל העצבים, קמתי חם ודרוך כמו גרעין תירס שניה לפי שהוא מתפפקרן. למזלנו זה היה רכב מיוחד של הנמל עם תאילנדי מתוק כמו אננס בעונה שבא לקחת את הפצועה שלנו למעבורת והציל את חיי וכנראה גם את חייו ואולי גם של עוד כמה.

הגענו לבית והוא פצצה, בתים קונים רק בפייסבוק אני אומר לכם. כאילו הרגע התחתנו הרמתי את הגדולה פנימה על הידיים וכאילו שהרגע התגרשנו צעקתי על עינב להפסיק לצלם ולהתחיל לעזור לי. מהקטנה לא ציפיתי לכלום וחיברתי אותה לחשמל כדי שלפחות לא תפריע. המעלות רק עולות, 12 נגלות להכניס הכל, הדיסק נפרץ סופית, לפחות אפשר לנוח. חה חה חה לנוח אמרו שלושת הטנדרים מאיקאה ושיירת החבילות מלזאדה, האתר שדוגל במשולש הקדוש- זול, מהיר ואתה לא באמת צריך את זה. לפינוק נוסף המנקות לא הסכימו לנקות כי היו המון אנשים בבית אז לקחתי על עצמי גם את השירותים והמטבח. לפחות הגענו הביתה ובבית כמו בבית עינב מנהלת את הסיפור ואני והמתקינים רק ביקשנו מדי פעם הפסקות סיגריה. מאז עברו יומיים והמרכיבים מאיקאה עדיין כאן. כבר התחילו להגיע לכאן גם חבילות שלהם ואני יודע איזה שירים כל אחד אוהב. מחר בבוקר ניסע להביא את האופנוע, להזמין אינטרנט ולעשות קניות לדיירי הבית. הקטנה חייבת פסטה ואסור לי לשכוח להביא לקאי את השוקו שהוא אוהב ולצ'אנג לחם בלי גלוטן, הוא ממש רגיש.