השעה שש וחצי בבוקר, עינב כבר ערה ועצבנית ואני נשפך מהדלת אל תוך הבית כמו שלולית של בנאדם ומקדים בשנייה את הוואטסאפ הקבוע במקרים האלה, "נו מה יהיה??????". כרגיל הפרטים לא מעניינים אותה חוץ משני דברים, שאהיה חי ובחתיכה אחת, אבל הפעם יש דבר נוסף שמעניין אותה.
אני נכנס להתקלח ומתחמק ממפגש עם הילדות כדי לא להרוס להן את הבוקר עם גרעפסים קטנים בטעם קיא וטקילה, עשיתי להן מספיק שריטות להמשך. בדרך למקלחת היא מספיקה לצייד אותי עם "שתדע שאני סופר מאוכזבת". מתחת למים הרותחים התחלתי לכתוב בראש את הסיפור על גיבורת העל שהפסיקה לסמוך על בעלה ועכשיו היא לא סתם מאוכזבת היא סופר-מאוכזבת! כח העל שלה הוא להבין שהוא אידיוט.
הדלת נטרקת, הילדות יצאו, שמעתי את עינב מאחלת לדנה break a leg למבחן באנגלית והבנתי שהגיע רגע האמת. הקאתי את שאריות הטקילה האחרונות וגיששתי את דרכי כחפרפרת אל הסלון ללא המשקפיים שאבדו איפושהו בין הבר לתחנת גלילות שבה הייתי עצור עד לפני חצי שעה. עינב כבר מתורגלת במצבים כאלה ואחרי בדיקת מדדים קצרה ורישום של התקרית בפנקס לצורך טיעון נגדי עתידי היא אישרה שאני גם חי וגם בחתיכה אחת אבל לא היו מסקנות לגבי המדד השלישי, האם יוציאו נגדי צו עיכוב יציאה מהארץ. כדי לרכך הלכתי על חידוד "אולי לא יתנו לי לעבור את הגבול כי הפעם עברתי כל גבול" היא הסתכלה עלי כמו אחרי בדיחת "יש לי, יש לי", נבחה "דבר עם צלטנר", הסתובבה ונעלמה אל האופק.
אלו ימים אחרונים בארץ, YES מתעקשים על NO לאיסוף הממירים, הדוד מקצר, ג'ינה קבורה בחצר במקום להיערך לטיסה והזמנתי משקפיים חדשים, אמן שיגיעו בזמן. מיליון סידורים והכל תחת לו"ז פרידות צפוף כמו מסרק כינים ואנשים מקווים שנטוס כבר ונניח להם. הגדולה ממושמעת אז היא החליטה באמת לשבור את הרגל ונשרף עוד יום יחד עם המרווה שעינב שרפה נגד העין שעשו לנו (לכאורה). כרגע הערכת המצב משתנה בקיצוניות ממוד לחץ פרוע שעדיין לא עשינו כלום לבין מוד "הכל סגור, את סתם מטורפת". השיעורי אנגלית בזום של הילדות מתחילים להשתלם ואתמול הרגשתי גאווה כשהקטנה אמרה לי "פאק יו דדי". היא צריכה להיות בכיתת דוברים זאתי.
בסוף סיכמנו שהכל זה חוויות ונותר רק לקוות שהלחץ, שמביא יותר ריבים מהרגיל, לא יביא לריב מוגזם מדי, שהמשקפיים יגיעו ושצלטנר, העורך דין, יוודא שאין הפתעות במעבר גבול.
ערב פרידה #253, שתיים בלילה בבר ואני שיכור עם אוזניות מנסה לבחור את השיר הבא עם עין אחת סגורה כדי להתפקס. תוך כדי החברה משדלים אותי לשתות איתם את הטקילה התשיעית בנוסף לחבית מכבי שפירקתי עד עכשיו ואני מתחיל לחשוב שאולי כדאי כבר ללכת לישון. במדרגות יורדים 4 שוטרים, חשבתי שהחברה עשו לי הפתעה והביאו חשפנים לערב פרידה אבל לא, הם היו שוטרים בשיא הרצינות האפשרית ולקחו אותי איתם עיוור, רועד מקור עם נזילת טקילה ורעשים במנוע. בתחנה הקאתי פעמיים ואחרי חצי שעה גם נגמרו לי הסיגריות וכך מצאתי את עצמי כמו זוהר ארגוב בימיו האחרונים מנמנם בדד במושב האחורי של ניידת משטרה בלי מצת, בלי תקווה, בלי חלום. בחקירה הסכמתי להודות ברצח רבין ובמעורבות בפרשת חטופי תימן אבל הם רק רצו שאודה שלטבח הערבי היה מותר עד עשר באישור והוא עבד עד אחת. זו כבר הודאה מוגזמת בימי מלחמה אז לא הסכמתי להודות ורק בשעה שש בבוקר יצאתי החוצה מהתחנה אל אור בוקר אכזרי שהאיר את צעדת הבושה לרכב של המנהלת שלי ששיחררה אותי בערבות.
"למה? למה אתה אידיוט? אם אתה מקבל צו עיכוב אני רוצחת אותך" אמרה לי עינב בערב בספה והפגינה התחשבות ורגישות מקסימלית למצב. "יהיה בסדר לא רצחתי אף אחד, אין שמץ של סיכוי שעל שטות כזאת יעכבו אותי מלצאת", אני משקר לה ותוך כדי שולח עוד וואטסאפ לצלטנר בסגנון הספרותי של עינב "נו מה יהיה??????" הוא עונה ב "חחח אל תדאג" ואז נכנסים ללופ סיום שיחה עם אימוג'י של לב, סטיקר בחזרה, לייק ללב, לב לסטיקר, וכמו באינספשן אנחנו ממשיכים אל האינסוף.
אז נכון לעכשיו תיקנו את הדוד, חסרה לנו מזוודה, הממירים עדיין כאן אבל ג'ינה לא. הגבס של הגדולה יתן לנו פטור מתור בשדה ואין צו עיכוב מהארץ למרות שצלטנר אומר שליתר ביטחון כדאי לישון עם נעליים עד הרגע האחרון. לצורך הגברת המתח טרם הגיעו הויזות משגרירות תאילנד ולא הסמס מקרולינה למקה. הטיסה עוד ארבעה ימים וגם אם אצליח לצאת, יש מצב שאטוס עיוור ואני ממש מקווה שהם לא בונים עלי כטייס משנה.
コメント