"בוא נחזור לארץ" עינב אומרת לי בלי שום רצון אמיתי שזה יקרה אבל היא רוצה להדגיש את הנקודה שאני חייב את הארץ ואני לא אהיה מרוצה לא משנה מה. מהרגע שהיא חזרה אני עם פרצוף ואני לא מצליח להתגבר על להתמסכן שאין לי עם מי לשחק ואף אחד לא אוהב אותי, היא מזכירה לי שאתמול חבר הזמין אותי לקפה בבוקר ואני בלי בושה חושד בה שהיא ביקשה ממנו להתקשר אלי כדי שאהיה מבסוט בדיוק כמו בטראומה של גיל 14 כשעברנו לאילת והייתי חדש בבית הספר לבד לבד בלי אף חבר, הכל אותו דבר התפאורה משתנה ויום אחד התקשר אלי טל שהיה אחד הילדים המקובלים בשכבה וקבע איתי להיפגש, השמחה וההתרגשות הפכו לעלבון כשגיליתי שההורים שלי ביקשו מההורים של טל שייפגש איתי והוא קבע איתי כי היה חייב.
מאז ומתמיד יש בי פחד להיות לבד, השיעמום גורם לי לחשוב והמחשבות הן האויב לכן תמיד הקפתי את עצמי באנשים ובחרתי עבודה מלאה בבני אדם מכל הגילאים והסוגים שעל הדרך גם סוגרת לי פינה לא להישאר רק עם עצמי לבד בלילות. במחשבות אני מדמיין אסונות ואיך אני אגיב ומתאמץ למלא את כל רשימת הדברים הרעים שעוד צריכים לקרות בדרך, והם יקרו. אני מריץ בראש אנשים שקרובים אלי ודואג לכל אחד בנפרד, אני תוהה מי אני ומה אני שווה ומי אוהב אותי ומאיזה אינטרס, מנתח מקרים שוליים ברמת פרויד, מגיע לתוצאות לא נכונות, צובר על אנשים משקעים לא הכרחיים ומתסרט בראש מה בדיוק אגיד להם במפגש הבא. גם בארץ אם כמה שעות לא נכנסה הודעה או שיחה אני נכנס לדכדוך שלאף אחד לא אכפת ממני, ולא שהיו לי אשליות בקשר לתאילנד, תאילנד לא מחכה לי, גם שם ארגיש לבד, אבל לפחות האנשים יותר אדיבים והייאוש נעשה יותר נוח.
היום הזה התחיל כשהתעוררתי בתשע וחצי בבוקר לבית ריק, עינב לקחה את הבנות לבית ספר והלכה לעוד שיעור יוגה מסוג כלשהו איפושהו עם מדריך ממש חמוד ואין מה לדאוג, הוא הומו. אני לבד ומשעמם לי אז אני מתלבט בין לקפוץ לאמא שלי לקפה לבין ללכת לשחות בבריכה ומחליט על שחיה כי אפילו שממש בא לי קפה עם אמא פלוס פיתה עם מיונז וחביתה זה עדיין לא מצדיק 1000 דולר לטיסה ומסע של יומיים אז אני שותה קפה לבד ורוכב לבד על הטוסטוס לג'יי די, אני מהנהן לשלום לעובדות התאילנדיות שבטח נקרעות עלי כל בוקר אבל שיצחקו וישארו שמנמנות עד מחר, צוחק מי ששוחה אחרון. אטמים באוזניים, מסיכה על העיניים ואני לבד במים, משתעל ושוחה כמו שפמנון שמעשן 2 קופסאות ביום, מגיע לקצה הבריכה, 34 או 36? איבדתי את הספירה ואני מפרגן לעצמי עם 36 כשלפתע צל מכסה אותי, "ענן רציני זה" אני חושב לעצמי ומרים את הראש כדי לראות מפלץ עשוי מקוביות כמו איש לגו עם מסיכה צהובה זוהרת וספידו של אמיצים, הוא קופץ ראש מעלי וגומע את המסלול הלוך חזור במהירות כמו כדור פינג פונג. בבושת פנים אני מנסה לסיים את הארבע בריכות שנשארו לי בלי לקחת הפסקה ובאמצע הבריכה האחרונה אפוף סחרחורת אני נושם מים ומשתעל לבד כל הדרך מהבריכה עד הטוסטוס, בודק את הטלפון, שומם, רוכב לבד אל האופק.
מחנה מול הצ'ארליס ונכנס להירגע קצת מול הים, מושך זירו מהמקרר, מצביע לבורמזית על הציור של האגז בנדיקט ויורד לשבת לבד בפופים קו ראשון לים. לאחר שני נסיונות כושלים של להעמיד את הפוף ולהפתיע אותו בישיבה מהירה, ויתרתי ועברתי לישיבה מזרחית עם הידיים על הברכיים וגב מתוח, נושם מהאף את הרוח מהים ומרגיש כמו בקומביה בפרדס חנה, רק לבד. פייסל ענק, ארוחת בוקר, טבילה בים להורדת טמפרטורה והודעה מעינב "אני אקח כבר את הבנות יש להן חוגים אתה חופשי עד שש", חופשי זה לגמרי לבד ולבד זה לגמרי מסוכן ובכל זאת החלטתי ליסוע לחכות להן בבית עם החתול ולצפות דרך החלון על ההתקדמות של ton בבניית הבריכה.
מקלחת, פייסל, סינגה סודה בשלוק, גרעפס מרטיט לבבות ואני על הספה מזפזפ בין שלל הערוצים שנפתחו בפני מאז שגיליתי את עולם ה VPN, נלחם בתרגום ורואה מערבונים משנות החמישים כדי להתקדם ברשימת 100 המומלצים של אורי, אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. אני בודק את הטלפון והוא שומם, טוב נו בסדר רק 9 בבוקר בארץ. מרוקן שקית לואקר על הספה מול הטלוויזיה כמו בדירת רווקים בלילות קשים, שותה את הפירורים האחרונים מהשקית ונכנסת הודעה, יש, מישהו חשב עלי, לא, זאת אמא מודאגת בקבוצה של הבית ספר שדורשת שיתקינו מזגנים בכיתת הקש של הילדים, נגמר הסרט ושוב אני והמחשבות לבד, יאללה שיגיעו כבר לפני שאני מתחרפן, אני לבד בסלון כמה שעות רצופות כשהמחשבות לא נותנות לי להתרכז אפילו בטיקטוק, אני בודק את הטלפון ורואה 25 הודעות, נכנס וכולן מקבוצות, אף אחד לא חשב עלי אישית. אני מנסה שוב לכתוב והמחשבות מפריעות, עוד פייסל, עוד סיגריה, עוד קפה, יומיים לא דיברתי עם בנאדם חוץ מטנק יו, טוב וסבבה, כולם בעיסוקים שלהם ונראה שכולם די נהנים אז למה אני צריך להעכיר את האווירה? עדיף לשתוק ולהנהן עד הסוף, לחייך כל חצי שעה ולוודא שהן מרוצות.
השעה שש אחה"צ, ועינב נכנסת עם הבנות. "איך היה לך היום?" היא שואלת ואני עונה לה "טוב" ומבין שזאת המילה הראשונה שהוצאתי מהפה מאז אתמול בערב ומיד תוקפת אותי בפאנצ' ימין מכת בדידות. בטעות אני משתף אותה וברגישות אופיינית היא מאשימה אותי שאני סתם אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת "אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת". אני מסביר לה שאני לבד מהבוקר ואפילו את הקפה של הבוקר לקחו לנו היוגות והאורחים המתחלפים, והיא מתחילה לכעוס ולדמוע ובלי שארגיש התפקידים מתהפכים, היא עצובה ואני מעודד אותה. אם זהו רק תרגיל זה כנראה תרגיל מוצלח, השמיים צבועים וניל, האופק מפויח ואפילו את להיות עצוב רגע היא לקחה לי, אני משתלט על עצמי ונרגע, סתם אני נסחף כולה הייתי לבד כמה שעות והפכתי לדרמטי מוגזם כמו סרט הודי, יש לי אהבה, ים של אהבה, אפילו יש לי קצת כסף, אז מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? מאיפה בא העצב?
באנטיתזה לתרגיל בהתעוררות של שלומי וחווה עינב עובדת על תרגיל בהירדמות, זה קורה בערך בדקה ה 24 של הסרט ואני נותר לבדי מול היו זמנים במערב וכל נחירה שלה מרחיקה יותר את הסיכוי של הזבן ליום גיבוש. "שברי את הטלוויזיה ובואי נלך לישון" אני אומר לה במטרה מוסווית לעבור למיטה אבל לא כדי לישון, "עזוב נוח לי פה, תמשיך את הסרט" עינב סגרה את קצה הסיכוי האחרון ושקעתי שוב לתוך בדידות, עוצר את הסרט ויוצא עם פייסל למרפסת לבד לחשוב על היום הזה, הרי זה מה שרציתי, שקט וזמן לבד אז על מה אני מתבכיין?, לפעמים אני שונא את הכנות שלה אבל נדמה לי שהיא צודקת, אני מחפש ומוצא את זה, כנראה שאני לא יכול אחרת.
Comments