שנת 2003, פריצי ואני עם שתי "ידידות" על המעבורת לקופנגן מדברים על האם עשיתי ברית מילה, בר מצווה או עשיתי צבא, אני מספר להם שלקחו לי את השנים הכי יפות והנה אני בן 23, כל הזמן הזה הבטן מתכווצת ומתרחבת כמו מדוזה מארוחת הבוקר שכללה חביתת פטריות, ולא מהסוג התמים. למטה בין האפרוחים מוסלקת שקית עם וויד גרוע שנתן לנו חבר בקוסמוי ואני דוגר עליה כמו על ביצת זהב כי סרט להתארגן פה. מתקרבים לרציף ואני רואה אזיקים, כלבים, שוטרים ומתחיל ציפורניים לכסוס. ברקע מתנגנת הנעימה מאקספרס של חצות, אני לא מבין איך זה קרה ומדמיין אותי יושב בתחנת משטרה. מר לחץ יורד לתחתונים ומגלה שצפוף שם מדי עם האפרוחים, הזבן והשקית של הוויד אז הוא עובר לצד שני, משתחרר כגז וחומק מעונש המוות כמו בסרט חזרה ממאלזיה. כאדם ששואף יותר t.h.c מחמצן הסיכוי הסטטיסטי שלי להיתפס היה גבוה מהממוצע וכמובן שתמיד לקחתי את הסיכון. על פי פרסומים זרים בעברי לקחתי איתי לסיני חשיש מחשש שהחומר שם יהיה חלש מדי, כזה אני, לא לוקח סיכונים מיותרים.
זה לא שאני נגד חוקים, אני פשוט שונא אותם לכן תאילנד היא בול באג'נדה החוקתית שלי, תעשה מה בא לך כל עוד אתה לא מפריע לאף אחד. אני יכול לטייל מחופש לארמדילו, לטפס על מה שבא לי ולשחות עם הזבן בחוץ לעמוקים בחוף לא מוכרז. אני מריח שוטר אולי פעם בשבוע וגם אז הוא נחמד, עוזר לי להעמיס את השקיות לטוסטוס ומנופף לי כשאני מתרחק בלי קסדה עם ג'וינט נבול בזוית הפה. גם בארץ אני מתייחס לחוקי התנועה כאל אנקדוטה ואל פקודת הסמים כצ'יזבט וחושב שצריך לעודד נהיגה בשיכרות ושזה בסדר לדבר בטלפון בנהיגה, הבעיה שהמשטרה בארץ נחושה לגייס כספים והם מחכים בכל פינה, חוץ מהפעמים שצריך אותם. בכל שנה מתווספים עשרות חוקים שרובם נועדו רק להצדיק את קיומם של מחלקי הג'ובים אז בינדר הגה הצעת חוק שעל כל חוק שמוסיפים יהיו חייבים להוריד אחד, הבנאדם גאון פעמיים ביום כמו שעון מקולקל, הרי אם זה עסק או אפילו בית של חבר שבו המגבלות לא מקובלות עלי אז אני יכול לבחור לא להגיע, אבל אם זאת מדינה? נסו להוציא רשיון עסק בישראל ותבינו כמה מפנקת רשימת הדרישות או כמו שואלרי קורא לה, "גברת בירוקרטיה הבת זונה".
שלט "אסור לעשן" עושה לי חשק לסיגריה ותמרור "אין כניסה" קורא לי לבוא, וכמו ברחוב, גם בבית אני מורד בחוקים. גם כשעינב לא בבית אני שומע את רוחה גוערת בי להוריד את הרגליים מהספה ולא לאפר על הריצפה אבל אני סופר עד עשר ושום דבר לא קרה. לפני המעבר אחד מהחוקים שלי היה לצמצם את החוקים שלה, אין לה הרבה חוקים והיא מסתמכת בעיקר על הפחד שלי ממנה ועל היצר ההישרדותי שלי להישאר בחיים ועדיין יש כמה חוקי ברזל, אסור להתקלח אחרי חצות כמו גרמנילס ואסור לעבור מהספה למיטה אחרי השעה 4:45 כי אז "השינה שלה נהיית קלה". הגענו להבנות והיו כמה חוקים שנשארו כמו "אסור לפוצץ עגבניות שרי בלחיצה" ו "לא להתעטש עם כוס קפה ביד" אלו חוקים שנכתבו בכתמי טורקי של עלית וזרעי עגבנייה על כל הקיר. לפחות בבית התאילנדי אני שותה פחות אלכוהול אז לא נאלצנו לקבוע גבולות גיזרה להקאות ספונטניות, אבל צרה הולכת צרה באה ועינב נאלצה להזמין מלזאדה משטח תחתון רחיץ לבריחת שתן.
כמובן שהילדות גם עוברות על החוקים שאנחנו נותנים להן כי מעץ תפוחים לא נופלים אפרוחים ועדיין החוק העיקרי הוא להיות אנשים טובים כמו שסבא עמנואל לימד את אמא ריקי שלימדה אותנו. המקור הוא בטח לא סבתא מרים שהייתה קצרה לכל מי שהוא לא קשר דם והמשחק האהוב עליה היה לתת לנו מכה בסנטר כדי שננשך את הלשון. אישה מיוחדת שעישנה בכל מקום, חוקים ואנשים זרים לא עניינו אותה יותר מדי ובטח לא חוקי השיחה, היא הייתה מתארת לפרטים כמה מכוערת החברה של אחותי, מול החברה של אחותי.
רוב האנשים יסכימו שרוב האנשים מטומטמים, אנחנו אנשים כל כך מטומטמים שכדי לנסות לגרום לנו להפסיק לרצוח, לגנוב ולאנוס היו צריכים להמציא סיפור על מישהו אוהב ורחמן שישרוף אותנו לנצח אם לא נקשיב לו, וגם אז לא הקשבנו לו. אבל יש חוקים ויש חוקים, אל תרצח זה מדוייק רצח ואל תגנוב זה מגניב אבל אם לא בא לי קסדה בראש טוב אבל ג'וינט כן?. אני רוצה לפצח גרעינים במשחק כדורגל, לעשן סיגריה בכל מקום בלי גג ולחנות בכל מקום שבו אני לא באמת מפריע בלי לקבל כל מאה מטר קנס כי טעיתי בשילוט הסבר שצריך להתקשר לחבר חרטום לפיענוח.
אני גדלתי בשנות השמונים והיה מותר הכל חוץ מלהתחצף למבוגר. לכל מבוגר הייתה סמכות לתת סטירה לילד במקרה הצורך והייתה חלוקה שווה בנטל ואחדות בעם. הכל היה קליל, אני זוכר שאבא שלי היה נכנס בנהיגה עם סיגריה בפה לתוך החנות וקונה מהחלון של האוטו עיתון וסיגריות כמו במקדונלס דרייב אין, כולם היו מעשנים באוטובוס ובחדרי מיון והשכן שלנו פתח חור בגדר ומכר בוריקות וכלי בית, כמובן עם סיגריה בפה. הייתה שמועה שיש דבר כזה חוקים אבל שני הפקחים של השכונה נעלמו אז לא נשאר מי שיספר והחוקים היחידים שהכרנו היו עשרת הדיברות פלוס אל תלשין.
עשרים שנה אחר כך, אותה מעבורת, במקום פריצי החתול ושתי שפנפנות יש לי את עינבי ארנבי, שתי לטאות ומלך חדש עם חוקים חדשים. השקית של הוויד בכיס הקדמי, בנג תלוי לי על השרשרת ליד המגן דוד של ליר וג'וינט ענק בצורה חריגה מונח על האוזן במצב 2-3 ש-גר. הקטנה עם הטלפון למרות שאמרתי לה שאסור, הגדולה הלכה לקנות ממתק אף על פי שהדגשתי שאני לא מרשה ועינב מרחפת מהמעבר לתאילנד חרף הקביעה שלי שזה לא יכול לקרות. יורדים היישר למסעדה אותנטית עם ריחות שגורמים לי להזיל ריר כמו ג'ינה ולקטנה לשים אטב על האף ולשאול כל דקה עגולה מתי הולכים, אני מדליק סיגריה בחשש, מחכה למתלונן הראשון כשמהפינה הימנית קופץ אתלט תאילנדי בפליק פלאק לאחור ומדליק לי את הסיגריה בעוד חברו מהפינה השמאלית בגליץ' שלקוח ממשחקי הבייסבול מניח לי מאפירה במיקום המדוייק ומנגב ממני את אגלי הזיעה במפית משי, משם אנחנו יוצאים לסיבוב קטן להאדיואן בטקסי בואט שעשוי ממקלות של ארטיק נגד כל חוקי הבטיחות וההגיון אבל לפחות השלווה כאן מנצחת, האנשים לא ממהרים לעבודה ולא מחפשים מכות ואם מישהו עצר רגע בצד לקנות שייק או סטיקי מנגו אף אחד לא יצפצף כי יש הבנה שלכולם מגיע שייק בנננס (בננה אננס, אחד הטובים).
אני רץ, אני חייב להספיק את כל מה שהעולם מציע ולא מוכן עדיין להירקב בתא בתאילנד. אני נכנס לתא השירותים במעבורת למרות כל האזהרות, מתעלף מהריח ומתעורר רק מהזמבורה של העגינה. אני מבין שזה לא זמן להגיינה, שוטף פנים מהאסלה ומנסה לאפס את המחשבות שלי שמטיילות כרגע ביער ומלקטות פטריות. אני מכניס יד לתחתונים, מזיז את הזבן, נותן ליטוף לאפרוחים, שולף את השקית הלחה והמלוחה, מטביע אותה אל מפלי הניאגרה וקורע לעצמי קצת את החולצה כסממן לאבל על האבידה, אני סופר עד עשר, יורד אל הרציף ושום דבר לא קרה. ה"שוטרים" הם רק עובדי נמל חביבים בלי אזיקים ובלי כלבים והם עזרו לי עם התיקים ושאלו למה אני נראה מוזר ואם אני צריך חולצה חדשה.
Comments