הלכנו בשביל מהזן ביץ' לאוטו והשמש יוקדת, אני בוער מעצבים ומשוכנע שהגיע הזמן שתלמד לקח, אני לא אחראי על הדברים שלה. השטיפה שהגדולה חטפה עכשיו בחוף מהדהדת ברקע כמו צעקה במנהרה, האנרגיה בחלל של הרכב מורכבת מעלבון וכעס ואפילו הקטנה, שלא מבינה כלום, הבינה שעכשיו שותקים. הגדולה מביטה מהחלון חושבת ויפה, בסך הכל ילדה, מה אני רוצה ממנה ומקמט את האוויר סתם?. הדממה של עינב כמו בולדוג נועצת בי שיניים ומנערת אותי עד שהרגשות נמרחים כמו צבעים בציור של ואן גוך. הגוונים הכהים של הכעס מתבהרים לרגשות אשם בהירים וחדים ומשם הם משחירים והופכים לשנאה עצמית ואני מוכתם בצער על מה ואיך שאמרתי, אני מאוכזב מעצמי, אבל עדיין לא מספיק כדי להתנצל.
בשביעי באוקטובר התחלתי להיות יהודי, אני עדיין לא מאמין בכלום אבל הבנתי שאם בשבי החמאס הייתי מספר להם בזחיחות שאני בכלל אתאיסט הם לא היו מראים לי את היציאה ומתנצלים. התמלאתי ברגשות אשם לא רציונליים על זה שאנחנו בחיים, על שלא יצאתי מהבית בשבת בבוקר עם סכין מטבח ושאני פח שאפילו לא עושה מילואים והכי הרבה, על זה שחשבתי שיהודי זאת בחירה. היו בי רגשות אשמה קשים לעזוב את הארץ בזמן מלחמה, נפולת של נמושה שמשאיר בבית בלי ממ"ד אבא חולה במצב בינוני יד ראשונה משרברב ואמא חרדתית שצריכה ציפרלקס אם אני רק יוצא מהבית. בכל הזדמנות (וגם עכשיו) אני מספר שהנסיעה הזאת תוכננה וננעלה הרבה לפני שהתחילה המלחמה, ככה כדי לנקות קצת את המגירה של מה יחשבו עלי ובשביל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי הצטיידתי בדיסקית חטופים בעיצוב אישי עם מגן דוד שעלתה כמו רקטה ממוצעת ואני מחכה לראשון שיעיר לי עליה. לצורך היערכות אני משוטט בלאזדה כבר כמה ימים בקטגוריית weapon.
יש לי תפקיד בארץ, אני הבכור, נציג האו"ם, מיישב סכסוכי הורים מוסמך מגיל 8 והיחיד שאיכשהו יכול לשכנע את אבא, האיש העקשן בעולם, ללכת לרופא, כי ידוע שמשוגעים הם כמו פרחים מפלסטיק, אף פעם לא נובלים. השארתי שתי אחיות ואח שאולי צריכים אותי לפעמים, הפרדתי בין הילדות לאחיינים והקשר המיוחד והקרוב ביניהם. בחוסר אחריות קטעתי את החברויות של הקטנה כולל לולו ולמון שחדשות בבית הספר, אולי עכשיו קשה להן בגללי? כואב לי שהשארתי את ג'ינה בחצר ולא נעים לי שבזמן שלאנשים אין כסף לסימיליאק אני קונה בית בתאילנד, מרהט אותו בגבוה ומתכנן גיחה עם בינדר ואלי לדנמרק לראות את מטאליקה. לכל מי שאני מספר על הבית (וגם עכשיו) אני ממהר לספר כמה הוא היה מציאה ושהרוב זה הלוואות, זה מטשטש קצת את הלא נעים.
תמיד סבלתי מרגשות אשמה, גם שלא הייתי אשם. בכל תחרות שהבנות הפסידו הרגשתי אחראי שלא עשיתי מספיק כדי לשפר אותן ובכל תחרות שניצחו הרגשתי צער על הבנות האחרות שהפסידו. לא אכלתי בשר כמה שנים טובות כי לא היה לי נעים מברי (וגם עכשיו) אני חש בילבול כשבעגלת הסופר שלי מונחים אוכל לחיות לצד אוכל מחיות. את ההמבורגר שלי אני מזמין בתוספת צ'דר כפול ואשמה כי האשמה היא תמידית, לא מתקשר מספיק לאמא, לא יושב מספיק עם הגדולה על שיעורים, לא שומר על קשר עם מירו החבר מהצבא ומעלים עין מזמן המסך הפרוע של הקטנה מטעמי נוחות. אני טובע בתחושת החמצה על מנהרת הזמן האינסופית שביליתי בטיק טוק בשנה האחרונה שבמקומה יכלתי כל יום לעבוד יותר, להתאמן שעה וללטף את ג'ינה עוד כמה דקות אבל אי אפשר לחזור בזמן והזמן הכי טוב לנטוע עץ זה עכשיו אז מ-ע-כ-ש-י-ו.
כבר בבוקר האשמה תקפה אותי כשהגיע מאן החשמלאי התאילנדי. עינב השאירה לו רשימת משימות באורך לא נעים ונסעה עם הבנות לזן ביץ'. הוא תפר הכל בחיוך כולל לשטוף כלים ולא רצה לאכול איתי, בעיה שלו אני תמיד רעב, לא מוותר על פירורים, לפחות קפה הוא הסכים לשתות איתי. עינב בחוף עם פלטת פירות טרופיים וכוס יין, הבנות משחקות בחול לקול השחפים ואני בבית שותה קפה שחור עם מאן ומרגיש רע בנפש מהמבט ההמום שלו על כל חבילה נוספת שמגיעה מלזאדה. אני מנסה לעזור לו כדי שלא ירגיש לבד ואנחנו מעשנים קאמל צהוב ארוך של גרושות שהמוכרת בסבן אילבן ארזה לי בטעות, אני נותן לו את שאר הקופסא "כי אני גם ככה לא מעשן את זה". התודה שלו לא עזרה לי ורק גרמה לי להרגיש יותר רע.
מאן הלך ואני פותח את הלפטופ, שולח מיילים לעירייה ולאדריכלים, מרכז רשימת משימות רלוונטיות לכל קבוצת וואטסאפ ונופל על השותפים בארץ בכל החזיתות. אני לא רוצה שהם יחשבו שברחתי להם, הם צריכים לדעת שאני ממשיך לטפל בהכל, אבל אני יודע שזה לא מספיק ומרחוק אי אפשר לעשות הרבה, גג לכתוב סיפורים. אני עובר על הביקורות של הברים וקופץ מכל 5 כוכבים כמו גול ונדקר בלב מכל כוכב 1 ומאשים רק את עצמי, הייתי צריך להיות שם. אני קורא בקבוצה שלנועם, הזוגיות השניה שלי, חסרים עובדים היום ולראשונה בחמש שנים שאנחנו עובדים יחד, אני לא יכול לעזור לה, אז הצטרפתי לבנות בזן ביץ'.
בשש דקות נסיעה מהחוף הביתה שהרגישו כמו נצח נזכרתי שלא השארתי לקים טיפ והרגשתי רע אפילו יותר. קים, המלצרית התאילנדית שהציבה רף חדש בשירות כשניקתה לי את השיניים עם קיסם ועשתה לקטנה נעים בגב, מרוויחה ביום מה שאנחנו שורפים על סוכריות גומי בדקה ומרוב פריבילגיה שוכחים אפילו להשאיר טיפ. "סבן אילבן!" הקטנה קובעת ואני עוצר את האוטו כדי לא להסתכסך גם איתה. אני משקיט טיפה את הנפש ומזכיר לעצמי שטוב לה לקים, אין לה את השאיפות שיש לנו. השקר עובד ואני מזמין לעצמי קפה להעביר את הזמן עד שהבנות יסיימו את הסכם השותפות בסניף, יושב על המדרגה בחוץ, מדליק ג'וינט וחושב על בינדר, וואלה קפה של אחהצ זה בדרך כלל איתו. אני מרגיש אשם שבגללי אנחנו שותים קפה בנפרד, אולי אקנה לו מתנה איזו אפודה, תמיד קר לו.
מקלחות והגדולה נרדמת, עדיין לא הוצאתי מילה מאז שיצאנו מהזן, אני מתרסק מבפנים שהלכה לישון עצובה, אולי במחשבה שאבא שלה לא אוהב אותה או חושב עליה דברים רעים. אני שוטף ידיים ופה מהעשן הדרקוני המסריח שמלווה אותי תמיד וזוחל אליה למיטה כמו תולעת, אני יודע שאני דביק והסבלנות שלה פוקעת אבל ביום כזה אני לא עוזב ונשאר מחובק איתה עד הבוקר ומנסה לשנן את רגע התובנה הכנה כדי לזכור אותו גם מחר כשהיא שוב תשכח את הטלפון שלה בבית. כל הלילה אני מחבק אותה ונאנק מהדקירות של בובת הוודו שהחברים שלי הכינו ביום שנסעתי, אין לי טיפת רגשות אשמה אליהם, תמיד אמרתי (וגם עכשיו), שיזדיינו.
コメント