פתאום קמה עינב בבוקר ומרגישה כי היא עם ומתחילה ללכת, ולכל הנפגש בדרכה קוראת היא שלום, אנחנו צועדים בארץ חדשה אל האימיגריישן בקופנגן כדי לבקש מהם עוד זמן בממלכה כי החודשיים שקיבלנו מהשגרירות בישראל עפו להן. אנחנו בוחרים להאמין לשמועה שלא צריך להאריך ויזה ללילדים ומשאירים אותן בבית עם לוקו, בוריס, זהבי וזיקית שהחליטה להצטרף ללהקה באופן חד צדדי. התור נראה למרחקים ואנחנו מגיעים אל שלט איסורים שאוסר על עישון, מצלמות וגופיות, אני מסיט את מבטי ורואה שעינב עם סיגריה ולובשת רק מצלמה וגופיה. מזל שגרים קרוב אז אנחנו חוזרים הביתה לגלגל את עינב בבד פרחוני ובד בבד לגלגל לי פרחוני, מצטרפים בחזרה למהגרים הממתינים לחותמת הנכספת, עוברים את רשימת האיסורים בהצלחה ומגיעים לרשימת האישורים. פספורט יש, כל השאר אין, אני מציץ לחצר ורואה אנשים נלחמים על פיסת שולחן וקצה של עט בעודם מטפטפים זיעה על מסמכי בבל בנסיונות טרינסלוט נואשים. אני מרגיש כמו גבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת ובהחלטה מהירה אני מלקט את המסמכים שצריך למלא וחותר למגע עם המזגן בבית.
"פארנג" זו המילה התאילנדית לזר, השמועה אומרת שהזרים הראשונים הגיעו מצרפת וזה עיוות תאילנדי של המילה "פראנס". לא נעים אבל התרגלתי להיות הגזע השולט וזה מרגיש קצת רע להיות פארנג נטול זכויות, הייתי מעדיף להיות אזרח של העולם ולעבור בין מדינות כמו ציפור או דולפין אבל לא אכלתי מספיק סוכריות ואני עדיין בן אדם ובני אדם הם אלה שקבעו קווים דמיוניים שכדי לעבור אותם צריך אישור שהייה מיוחד מנציגי המלך. ואם לא היו גבולות תתארו לכם איזה עולם יפה זה היה, פחות עצוב ממה שהוא ככה, היינו שם הולכים עם שמש בכיסים אבל המציאות היא אחרת ומיליוני פליטים מחפשים מקלט. אני מרגיש לרגע כמו הפליטים שהגיעו לישראל מאפריקה אבל אצלם אין כל כך לאן לחזור כי בניגוד לישראל במדינות שלהם מסוכן, יש מלחמה ארוכה ופיגועי טרור, המנהיגים שם חושבים רק על עצמם, המשטרה ומערכת המשפט מושחתות, המחיה יקרה, אין מעמד ביניים ואין שוויון בנטל.
חוזרים לאימיגריישן עם טפסים מלאים בלי איחורים, עוברים איסורים, מחזיקים אישורים ועושים הימורים כמה זמן זה יקח. צהריים ושמש חם, "אני רעב, אני צמא, אני עייף" אומר אדון איתי בזמן ההמתנה מתחת לסככת אסבסט כנגד כל המחקרים יחד עם אוסף מהגרים מזנים שונים שמחכים להיכנס למשרדים כמו אל תיבת נוח ולמצוא מקום באי עד שתבוא יונה עם עלה של וויד. חצי שעה עומדים בטור בתור שבחרנו לעמוד בו, עדיין לא הבנתי לאן מוביל כל תור אבל אני משדר ביטחון כמו ביבי. "אונלי סטיקר" צועק הפקיד התאילנדי ואני מבין שאין לנו סטיקר ואנחנו בתור הלא נכון. לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער ואנחנו עוברים לתור הסמוך שמורכב מכאלה שלא נראה שיש להם מדבקה על הדרכון, נסיון עקיפה ישראלי של עינב נבלם באיגוף אירופאי בתוקפנות מתונה של בחור החשוד כאנטישמי. מהצד עוקפת בלי בושה נכה על כסא גלגלים שאיכשהו קימבנה פטור מתור ואחריה ילד מהסוג המעצבן עם אמא בוכיה ומזיעה שמייחלת לסיים עם הסבל, אני גם אבא, אני גם בן אדם אז אני נכנע למבטה המזוגג והנוגה ונותן לה להשתחל לפנינו, שב ילד שב, אני אומר לך שב!. לאחר שעה ארוכה אנחנו מגיעים אל מיסטר סטיקר, רגליו קצרות אבל ראשו חכם והוא פוסל לנו את צילומי הדרכון. בתרגיל בסיסי של צ'ארלי וחצי הוא שולח אותנו לחברה שלו לצילום חדש פלוס חתימה על כל עותק כאילו היה מדובר במסמכים הסודיים של פרשת ווטרגייט.
במקום אל Coffee shop אנחנו נשרכים אל copy shop ומגלים תור חדש מופלא. כל תור הוא עולם ומלואו ומעתיקת המסמכים הקורסת תחת העומס מגיעה לנקודת רתיחה בסצנה עם רוסיה מפונפנת שחוץ מרוסית יודעת רק כמה מילים באיטלקית- גוצ'י, ורסצ'ה וארמני. האיטלקית של הרוסיה מול האנגלית של התאילנדית בשילוב פתיל קצר משני הצדדים הוביל למתח בין המדינות שגרם למעתיקה לצאת לעשן ולרוסיה לתרגל בינתיים ברכות ברוסית, בסוף היא חזרה ואחרי עוד דיון באיטלקית סובייטית בסיסית שמתפלאת מדוע אי אפשר לשלם את ה 20 באט בויזה פלטינה הגיע תורי, צילמתי, שילמתי ונעלמתי בחזרה אל התור לסטיקר המבוקש. אנחנו חוזרים למיסטר סטיקר בחשש ממה שהפעם הוא ירצה, הוא מדפדף ימינה ושמאלה בודק כל דף כמו בחקר התנ"ך ולבסוף נכנע ומדביק את הסטיקר המבוקש שמתגלה רק כמספר לעוד תור. אני מסביר לעינב שחיכינו חצי יום בתור למדבקה עם מספר לחכות בתור, היא נשברת וצועדת אל המקום שעושה לה טוב באמת, לסבן אילבן.
חצי שעה חלפה ואני מחכה בתור חדש של אלה עם הסטיקר, מרחוק אני רואה את עינב מתקרבת עם פאנטה וסנדוויצ'ון טונה במה שהוכרז כרגע השיא של היום הזה, בשארית כוחותיי אני מחסל אותם ושומע את הפקיד "30 to 50, come inside" אנחנו 44 אני מתחיל להתרגש וסוף סוף אנחנו נכנסים אל תוך המבנה בציפייה ועייפות. עוד חצי שעה חולפת, מספר 33 נכנס ואני מחשב שעתיים לפחות בקצב הזה. 33 הספרדי יוצא ומתיישב לידי, אני מנסה להבין בספרדית "פורקה נו הולך לקאסה שלך?", הוא מסביר לי שהוא עכשיו בתור חדש לפוטו-גרפידו. תכף תורנו אבל התור של הפוטו-גרפידו בדיליי של עשרה אנשים ולא צריך להיות גאון כדי להבין שבקצב הזה נצטלם כבר בבת מצווה של הגדולה, אני משלים עם זה שאתמול היה טוב אבל היום זה לא ייגמר ויהיה גם מחר כשהפוטוגרפיונר קורא למחליפה ונוטש את העמדה. לשמחת כל המהגרים המחליפה שלו מתגלה ככישרון עולה בצילום מהיר והיא מדביקה את הפער לתור המקביל. מגיע תורנו לתחנה שלפני הצלמת, אני מציג את הסטיקר בגאווה כמו תג FBI, מגיע לפקיד מוכן לענות על כל שאלה והוא רק לוקח ממני את הדפים ושולח אותי לשבת בחזרה עד הפוטו, אם לא הייתי מהגר הייתי עושה להם פה סצנה מסאלח שבתי אבל אני בוחר לשבת בחיוך מאולץ ולפתוח שעה שישית של המתנה. אני פונה אל עינב, "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה התחנה האחרונה".
"44, פוטו", הגיע תורנו להצטלם ואנחנו מחייכים בשארית כוחותינו, מקבלים בחזרה את הסטיקר ומתבקשים לחזור עוד שעה לאסוף את הדרכון עם או בלי ההארכה של הויזה. חוזרים אל הפקיד והוא לפני סיום, סוגר כבר את השער, מרפה מן העניין, חומק אל תוך השיר. והיא לפני סיום שואלת "האם אתה נשאר, האם האיש ימנע מבעדנו להמשיך?", "לא עוזב את האי" אני אומר לה, "עבור אף אחד, אנחנו שניים תמיד, ביננו אלוהים אחד, ואת עבורי כמו שתיקה דקה וכך או כך, לא עוזב גם אותך".
Comments