פרק 2 | ג'ינה

נכנסתי לוטרינר כשאני מחבק אותה צמוד אלי ובקושי רואה מבעד לדמעות, צעדתי צעד אחד פנימה והיא מילמלה כמה נביחות חלושות, כנראה נפרדה, השתינה עלי ועצמה את העיניים לתמיד. חזרתי בפעם השניה בחיי את נסיעת המוות מהוטרינר הביתה כשבמושב לידי קופסת קרטון ובתוכה עוד פרק שנגמר.

__________________

"אחרי ה 24 דקות שנחתי על הספה את עדיין בפלוס שעה ו 13 דקות של שינה ואת מדברת איתי על מי יקח את ג'ינה לתל אביב?" ניסיתי הכל כדי לא לקום מחר בבוקר למרות שעינב טיפלה כמעט בהכל לבד. היא נסעה למשרד הפנים עם הגדולה, לדואר עם הקטנה, מצאה נהג תאילנדי, קנתה כרטיסים ורשמה את הבנות לבית ספר באי ואם זה לא מספיק אז היום היא אפילו זרמה איתי לקטנה של צהריים אבל עם כל הכבוד ל 2 דקות של אושר זה לא שווה שעתיים פקק באיילון.

בוקר אף פעם לא היה הזמן הנכון בשבילי וכל הדרך לתל אביב ישבנו בשקט ושנאתי אותה ואת עצמי ואת היום שנולדתי. אני מזכיר לעצמי שבחרתי בה ולמרות שהיא לא השיפוד הכי חד על המנגל עדיין היא שלי ואני שלה ואני חייב לדאוג לה, גם אם מהצד אתם יכולים לחשוב שאני לא אוהב אותה אני נשבע לכם שכן. הגענו לכתובת ואני רק מת לשתות רגע קפה ולהתאושש מהבקבוק טקילה של אתמול אבל האהבלה הזאת לא מזהה שאני על הקצה ובוהה בי במבט המטומטם שלה. אם צריך לתת לה איזושהי מחמאה בכח אז אני יכול להגיד שהיא הצליחה להיות הכלבה הכי הכי טיפשה מתוך גזע שמלכתחילה נחשב טיפש. על מי חשבתם שדיברתי?

אני צועד פנימה וג'ינה מסתבכת עם הרצועה סביב כל דבר אפשרי. אייס ונטורה מקבלת אותנו והיא צוהלת ומחוייכת הרבה יותר מדי, היא מוציאה קלסר ועליו רשום באותיות שמחות "המסע של ג'ינה המתוקה שלנו לתאילנד". האיש החביב שאני בבוקר היה ממש קרוב לבקש ממנה לשנות ל "המסע של הכושיליראבק" אבל ויתרתי, אין סיבה לבזבז פה זמן יקר נוסף מעבר לאכילת ראש ההכרחית. לאחר מאות מילים שנורו ממנה קבעתי סופית שחפירות ארכיאולוגיות הן ההתמחות האמיתית של הפט דיטקטיב כי עם כל הכבוד ל"פרוצדורה להטסת כלב לחול" אני מבין שלבד הייתי תופר את זה מהר יותר ובלי להיפרד מ 1800 שקל. בהליכה לאוטו עם ג'ינה היא כמובן חירבנה בשלושה מוקדים שונים והלכה תמיד לכיוון הלא נכון, אין על ג'ינה המתוקה שלנו, אני לא יכול לחכות למסע איתה.

התעוררתי הבוקר ב 7 לקריאות העזרה והבכי של עינב והבנות, לעינב אין ספק והיא אומרת שזה בול המבט שהיה לברי בשעותיו האחרונות. הבנות מסכימות איתה ושלושתן בוכות, אני מסרב להאמין ובטוח שהיא רק צריכה איזה שינוי בתרופות. אני נכנס למשרד שלי לקחת את המפתחות, רואה שלולית של קיא ודם ומתחיל להפנים. היום הייתי אמור לאסוף את המסמכים הסופיים מאייס ונטורה ובמקום זה אני מספר לה שג'ינה מתה. "אוי איבדתם חבר פרוותי מתוק" היא ממשיכה לעצבן עד הרגע האחרון אבל לפחות מראה סולידריות ומוותרת על התשלום השני, אחלה אייס ונטורה.

תודה ג'ינה על 12 שנים, תודה שמנעת מאיתנו וממך את המסע הקשה הזה, תודה שמתת בלי ייסורים מחובקת איתי חזק בנשימה האחרונה, תמסרי לברי שאני מתגעגע.