"אל תזייני את המוח על חוויה משפחתית, אני הרכבת שלכן לגור בתאילנד" יצא לי המשפט הכי מכוער בעולם במקום הכי יפה בעולם. עינב והילדות יושבות מולי במסעדת חוף בקופנגן, מחכים לטום יאם והאגרול, ברקע שקיעה של שומר מסך ומהרמקולים מתנגן ג'ק ג'ונסון כבר עשרים שנה רצוף. הלחץ המתון והסבלני שעינב מפעילה כבר שבועיים, או יותר נכון כבר 13 שנה, התחיל להשפיע ומרגע לרגע מצאתי את עצמי נודד במחשבות על איך לספר לשותפים בחיי הלילה שאני יוצא לשנה ואיזה כיף יהיה לגור פה ולתת לאיברים הפנימיים שלי להשתקם מלילות הקראחנה רווי הסמים והאלכוהול. המחשבה היתה כל כך מציאותית (עינב קוראת לזה הנחת כוונה) עד שנלחצתי וחיפשתי איך לנפץ את כל הטוב הלא הגיוני שיקרה לנו והאשמתי את עינב והבנות בניצול שלי כדי להגשים את החלום שלהן. עד לפני שבועיים זה היה רק חלום רחוק ופתאום יש דיבור על להגשים אותו, זה מלחיץ ואז אני נזכר שזה התפקיד שלי בעצם, להגשים להן את החלומות כל החיים ושתמיד יהיו מאושרות ומעבר לזה שגם אני לא אתנגד לגור איזה שנה בגן עדן הזה, נדדתי שוב במחשבות עד שהמבט הכועס של עינב הנחית אותי למציאות.
עינב ואני נשואים כבר 13 שנה ומהן היינו ברוגז לסירוגין לפחות שמונה שנים, עזבתי את הבית פעמיים, שברתי חמישה אייפונים והיא ניסתה לעשות לי פולסא דה נורא לפחות שלוש פעמים. בין לבין היינו גם שבע פעמים אדירות בתאילנד ופעם וחצי ארורות בהודו שעליה אכתוב כנראה בעתיד שירי נאצה רבים. בקופנגן תמיד היה לנו הכי טוב, בלי הלחץ והמחוייבויות על אי בודד עשוי קריסטל שהאנרגיה בו בשילוב עם הנופים, הקלילות והטום יאם הכי חריף שאפשר למצוא, תמיד השכיחה את כל המשברים.
המלצר מגיע עם המרק טום יאם אקסטרה חריף להבות שלי ואני כבר חושב על מחר ותוהה אם יש להם בסבן אילבן משחה לטחורים. אני מנסה להתנהג רגיל ומציע לעינב לטעום מהמרק אבל היא לא חביבה במיוחד ובצדק. אני גונב לה ביס מהאגרול כי משום מה חשבתי שזה יצחיק אותה אבל היא רק מתעצבנת יותר. אני מבין שצריך צעד חריג כדי לצאת מזה אז אני חורג ממנהגי ומתנצל "סליחה, לא התכוונתי לזה ככה אבל יש לנו עסקים בארץ, בנינו בית גדול, אנחנו מגדלים כלבה טיפשה וחתול מתוק וחמוד, מי מוותר על זה?" זה לא עבד והשתיקה של עינב הרעישה יותר מהבמה הראשית במסיבת הפול מון.
בשנה האחרונה חווינו משבר אחר, מוזר ושונה מכל מה שהכרנו. הפעם לא היו צעקות ולא חפצים מעופפים שהתרגלנו לראות בימי מלחמה עד שאפשר אפילו לומר שהכטב"מ הומצא אצלנו בסלון. המשבר מהזן החדש הציף הכל כמו קערת טום יאם שעלתה על גדותיה. משבר הניו אייג' הכנה הזה שלף כל אמירה מסריחה שנאמרה 13 שנים אחורה כמו מויקיציטוט ואצל איילת המטפלת העלנו מהאוב את כל הסצנות החשוכות שחשבנו שנגנזו. אני די בטוח שאיילת גם חוותה משבר אחרי מה ששמעה שם אבל זה היה שווה כי הטיפול הזה הוציא מאיתנו הכל והזכיר לנו את כל החרא ואת כל הסיבות להתגרש ועל הדרך הוא הזכיר לנו גם את האהבה אחת לשני ששכחנו שקיימת ואת האנשים שאנחנו מתחת למפלצות שציירנו. שכבנו במיטה ימים ולילות ודיברנו מילים יפות ומילים קשות וצחקנו ובכינו, בכינו הרבה. כל האפשרויות עלו שם במיטה בימי הבלבול ההם כולל אפשרויות מוזרות כמו לבנות קיר באמצע הבית אבל אחרי הרבה התלבטויות בחרנו באפשרות של להישאר יחד לנצח בלי קירות ובלי מחסומים.
אני שותה את הסוף של הטום יאם ישירות מהקערה ומנגב את הפנים מהנזלת והזיעה אחרי שהחריף להבות פתח לי את כל הנקבוביות בגוף. כנראה שהוא פתח גם את הנקבובית של ההגיון ויצא ממני "חיים פעם אחת, העסקים יסתדרו שנה בלעדי, מגיע לי אני יותר זקן מכולם שם. והבית? יחכה כמו גדול, הוא כבר בן שלוש והוא יסתדר שנה בלעדינו. את ג'ינה, הכלבה הסתומה בתבל, ניקח איתנו והחתול, לא זוכר איך קוראים לו, יתמודד.
Komentáře